רקע.
10 השנים הראשונות אותן ביליתי
ברכיבת כביש בלבד, לימדו אותי בעיקר את גבולות היכולת של האחיזה בכביש וכמה גרוע
זה יכול להיות כשמאבדים אותה. בלית ברירה, שוכנעתי להכנס לשטח לטעימה ופשוט
התאהבתי בגדול.
רכשתי טנרה 700 ואיתו למדתי את השטח לצד
חברים מנוסים וכמובן במסגרת העבודה בפרוריידינג.
לאחר התמדה באימון בטכניקות השטח
והרבה הרמות של האופנוע, קלטתי את העניין יחסית מהר והתחברתי מאוד לחוסר אחיזה שמוכר
לי מהסופרמוטו. עדיין, הרגשתי שהטנרה במצבו המקורי מגביל אותי ומיהרתי להחליפו
באהוב ליבי הנוכחי - KTM 1090R.
המשכתי להדק את יכולות השטח שלי במשך
כשנתיים וגרף השיפור היה מדהים.
החלטתי לנסות להתחרות דווקא בתחום
החדש לי ובמקרה גם חדש בארץ – תחרויות אדוונצ'ר.
הכנות למירוץ.
לאחר מירוץ אחד אליו הגעתי לא מוכן
כלל, לא מבחינת כושר גופני, ללא צמיגים מתאימים וללא שום ניסיון תחרותי ועוד ההגעה
והחזרה ברכיבה... עברתי את מסלול הקטגוריה המקצועית בהצלחה אך ממש לא בזמנים
שיכולתי להחשיב כראויים.
המירוץ הראשון היה שיעור חשוב. יצאתי
ממנו לשלושה חודשים של אימוני שטח עם המאמן האישי שלי והבוס(כפיר לוין) שכללו
עבודה אינטנסיבית על טכניקות רכיבה ובמקביל גם על אסטרטגיות וטקטיקות. מדהים כמה
ניסיון יש לו, כמה מזה עבר את תוכניות ההכשרה בפרוריידניג וכמה עוד אפשר ללמוד. הצלחתי
להטמיע הבנות עמוקות לקראת המירוץ השני שלי. אל המירוץ הנוכחי האופנוע הגיע על
עגלה, זה הוריד ממני לחץ ואיפשר את השקט שהיה הכרחי כדי להתמקד בעצמי ובמירוץ. עם
סיבולת לב ריאה משופרת ובעיקר עם אסטרטגיה משופרת, הייתי מוכן לתחרות.
עלייה למירוץ.
הבוס לוחש לי תדרוך אחרון, התרכזתי
לקראת הזינוק. הפעם היו גם צמיגים חדשים ועם תחושת מסוגלות גבוהה, מהולה באיפוק
ושמירה על לינאריות לטובת "פתרון המסלול".
בסיבוב הראשון הרגשתי מצוין. כמה
אלמנטים מעט מסובכים על המסלול אך זה לא עצר אותי ועם הכלים הרבים שהיו לי לא
נתקעתי בשום מקום, שמרתי על קצב מתגבר אל נשלט וללא "טרפת".
בראש רץ לי אחד מהמוטואים החשובים
שלנו בפרוריידינג: "קודם הקו - ואז הקצב". הרעיון הוא להבין את התוואי
שלפניך על מנת למצוא בתוכו את המיקום הנכון ביותר להתקדם בו - ואז להשתמש בטכניקת
הרכיבה על מנת לייצר את הקצב המקסימלי בו אני עדיין מסוגל לראות ולפענח את התוואי
בהמשך כדי להחליט על המשך הקו. לא פשוט, אבל האימונים הוכיחו שזה משתלם. מהקפה
להקפה הזמנים יורדים וזאת למרות שאני לא מכוון למהירות. המשפט שאני אומר למודרכים
שלי הכה בי -קצב ומהירות הם תוצר לוואי של זרימה, דיוק וחלקות!
התחושבה הטובה
תורגמה לביטחון.
אני מקפץ מעט על הסלעים הבוציים למרות כל "גופות הקרנפים" שמפוזרות
במסלול וכל חזרה לפיטס מלווה בחיוך ענק. הזמנים מתקצרים!
שלוש הקפות לתוך המירוץ ואני עם
הזמנים הקצרים ביותר. עולה להקפה אחרונה עם הבנה שכדי לנצח כל שעליי לעשות זה פשוט
אותו דבר, לא לשפר כלום, לא למהר, פשוט להיות עיקבי.
עולה להקפה אחרונה בנינוחות מוחלטת והופ,
הפתעה. השעון מראה שיפור בזמנים. הכי מהיר בקטגוריה ואפילו מהיר מזמני קטגוריית נפח הביניים שנחשבת "על הנייר" למהירה יותר. זרימה ודיוק, זה קטע!
אחרית דבר.
על-פי טבלת הזמנים אני ראשון. הלב
מתמלא גאווה. העבודה הקשה וההשקעה השתלמו. הדרך הוכיחה את עצמה.
המסקנות העיקריות הן להתכונן היטב
,על כל המשתמע מכך. לייצר נינוחות מנטאלית עד כמה שאפשר לטובת בניית אסטרטגיה
איכותית והוצאתה לפועל. כדי להיות מהירים דרוש ריכוז, חלקות ודיוק - הקצב כבר יגיע לבד.
כפיר אלדד. בן 27. חי, נושם וחולם
אופנועים מגיל 16.
בשנתיים האחרונות מדריך רכיבה
בפרוריידינג – אקדמיית הרכיבה המתקדמת של כפיר לוין. מאחורי עשור של רכיבת אופנועי
כביש, סופרמוטו ואפילו קטנוע רחמנא ליצלן.
*תודה מיוחדת לשי
ברקנבליט על העזרה בלוגיסטיקה ובהכנות למירוץ. חבר לצוות ההדרכה ואיש מדהים.